לדעת תקווה: שפת הסמלים של Know Hope

February 17, 2019

האמן אדם יקותיאלי יצר שפת סמלים, איקונוגרפיה ייחודית שמאפשרת לקהלים רחבים להתחבר לאמנות שלו, לעקוב אחריה ולהבין אותה. בתערוכת היחיד הראשונה שלו בתל אביב מזה ארבע שנים, יקותיאלי משתמש בחלל של גלריה גורדון החדשה בדרום תל אביב כאינדקס גדול מימדים, מיצב מקיף שמורכב מפריטים מתוך השפה האיקונוגרפית שיצר, המוצגים כחפצים מקוטלגים. לקראת ביקור מודרך בתערוכה, הסיירת מציעה סיכום ופרשנות.

ציפור
היונה הלבנה מופיעה באמנות המערב לראשונה, כנראה, בפסיפס בכנסית סנטה מריה מג'ורה ברומא מהמאה החמישית לספירה, כחלק מסצנת הבשורה. המקור הטקסטואלי לסצנת הבשורה שכוללת גם את רוח הקודש, הוא בברית החדשה, בבשורה על פי לוקס: "רוח הקֹדש תבוא עליך וגבורת עליון תצל עליך. לכן קדוש יקרא הילוד, בן-אלֹהים". באמנות הנוצרית החזותית, "רוח הקודש" תורגמה ליונה לבנה. גם בתרבות הפופולארית, הפכה היונה הלבנה למסמלת את עולם הרוח או הנפש. על כריכת הספר ציפור הנפש למשל, מתנוסס איור של יונה לבנה. מסופר בו על "ציפור הנפש", ציפור שנמצאת בתוך נפשם של בני אדם ומרגישה את מה שהם מרגישים. הציפור מייצגת את הנפש, שעל פי הסיפור למרות שאף אחד לא ראה אותה, אין לאיש ספק שהיא קיימת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ציפור לבנה דמוית יונה, היא דמות או אלמנט שמופיע באמנות של יקותיאלי כמעט מתחילת הדרך. בתערוכה בגלריה גורדון מוצגות עבודות שבהן ציפורי חרס שבורות, דחוסות יחדיו בחלק התחתון של הקומפוזיציה ובחלק העליון ציפור שבורה בודדת, מסודרת ומקוטלגת כמו פריט ארכיאולוגי. ליד כל שבר נעוץ מספר ובלוחית זהב מתחת ניתן לקרוא משפטים שונים. ציפורים מופיעות בתערוכה גם מצויירות, גם כסילואטות וגם כמילה כתובה, למשל במשפט מספר 46 – The sound of migrating birds.
 

אני תמיד חשבתי שהציפור באמנות של אדם יכולה להיות גם סמל לאמן עצמו. לא לאמן הספציפי אדם יקותיאלי הכוונה, אלא לכל אמן. האמן כתפקיד בעולם. מי שניחן ביכולת להצרין, לתת צורה לרעיונות מופשטים וכך אנחנו יכולים לגשת אליהם, להרהר ולדון בהם. אותו כוח יצירתי מאפשר לאמן לראות את הדברים "ממעוף הציפור" וליצור את הדיון, שהוא לדעתי מעשה האמנות.

טיפות
הטיפות ביצירתו של יקותיאלי הן סמל לנסיבות. גשם יורד על כולם וכולם נרטבים. הוא קולקטיבי. מסמל נסיבות משותפות שנכפות על כולנו, שותפות גורל. בעבודה We Share These Things שמוצגת בתערוכה, הטיפות הכחולות מופיעות כדמעות שזולגות מעיניי הציפורים המעופפות. לצבע הכחול, שהוא מאוד נוכח באמנות של יקותיאלי וגם בתערוכה הזו, נקשרה משמעות של עצב, כמו גם למילה האנגלית Blue. הדומיננטיות של הצבע הכחול (והמילה, הטקסט Blue או The Blues) ביצירתו של יקותיאלי, באה לדבר אולי גם על הקשר ההדוק בין העצב לשמחה, שהעצב הוא לכאורה הקוטב השני שלה אך הוא גם תנאי הכרחי לה. העצב והשמחה, בדומה לייאוש והתקווה, דרים יחד בכפיפה אחת, משלימים וקשורים זה בזה.

נר
באותה עבודה אנו רואים שורה של נרות כבויים. נר דועך ביצירת אמנות הוא סמל מוסכם לזמניוּת או למוות. מתחת, בתוך הספר, כמו עובר בתוך רחם, נר שלם, אולי סמל למה שעוד לא נולד. יקותיאלי פותח את הקרביים של הספר ונותן לנו הצצה פנימה, אל מה שבליבתו. הוא מרבה לעסוק ברעיונות של זמניוּת. הכל חלקים מרצף שמשתנה תדיר. הוא מנסה ליצור את הקשר הרגעי, השיחה המינורית עם הצופה. חלקיק קטן ברצף הגדול. ליצור זכרון עתידי בזמן אמת - העבודה עצמה שמהווה הוכחה לכך שהרגע אכן התקיים. בספרה אמנות בשדות הכוח, אומרת לאה דובב שפריטים רבים המופיעים בציורי הטבע הדומם מן המאה השש-עשרה ואילך צופנים כפל משמעות. "לקחם הראשוני הוא "הבל הבלים הכל הבל"; ובה-בעת הלקח הזה מכיל רמיזה לחיי הנצח המקוּוים אחרי כליון הגוף ומשוגותיו." נרות דועכים במסורת האמנות הם "חלק ממפרט קבוע המבטא את אימת המוות בסביבה רגשית ואמוּנית של נמיכות רוח, שאליה מצטרפת התקווה לחסד האלוהי מכוח הדבקות בעיקרי האמונה הנוצרית." דובב מדברת על הכפילות של המוות והחיים האצורה באובייקטים טעונים סמלית המופיעים בציורי הטבע הדומם (כמו למשל נר דועך או ספר, שהוא סמל לשדות הדעת והיצירה) ועוסקים בקיומם הרופף של בני אדם בעולם החומר. לא הצלחתי לזהות את הספר שיקותיאלי השתמש בו לעבודה הזו, אבל כן קראתי בו כמה מילים על האזור של המזרח התיכון וההיסטוריה של המאבקים על הגבולות בו.

גדם
ספר הילדים העץ הנדיב (The Giving Tree), שנכתב בשנות השמונים על-ידי המאייר האמריקני של סילברשטיין, מתאר מערכת יחסים בין הורה לילד ומדגיש את יכולת הנתינה של ההורה לכל צרכיו של הילד המשתנים וגדלים עם הגיל. בסוף הספר, העץ נשאר כרות עלים, כרות פירות ולבסוף גם כרות גזע, לאחר שעשה הכל למען ילדו המתבגר. סילברשטיין כתב את הספר באנגלית בלשון נקבה, אף על פי שעץ הוא חסר מין בשפה האנגלית. כלומר מבחינתו של סילברשטיין, הספר נכתב על ההורות האימהית ועל הנתינה חסרת הגבולות של אימהות לילדיהן. בספרה דיאלוג עם אמנות, כתבה רחל שליטא על הספר שהוא "נתפס כספר מופת הדן באופן אלגורי לא רק בנתינה האנושית, אלא גם בזמינותו הכוללת של הטבע לצרכיו של האדם." בראיון למגזין ArtSlant, מנה יקותיאלי את סליברשטיין כאחד האמנים שהכי השפיעו עליו. העץ הכרות באמנות של יקותיאלי הוא סמל לסביבה הכרותה. את אותם עיגולים אדומים שעל גדמי העצים בתערוכה, ניתן לראות גם על גדמי הזרועות והידיים, בבחינת אנלוגיה לקשר שלנו, בני האדם, לסביבה שאנו חיים בה.

אדם
יקותיאלי יצר דמות שהיא מעין הפשטה של אדם ולא איזה שהוא אדם ספציפי. היא רפטטיבית בעבודות משנת 2005 ומתפקדת כהאנשה, ביטוי חזותי למאבק כללי או קולקטיבי. תפקידה המרכזי הוא לאפשר לצופה הזדהות כדי לאפשר מערכת יחסים ארוכת טווח עם הדמות ועם העבודות. השימוש בדמות מאפשר לאמן לתאר מצבים אנושיים מינוריים שמרכיבים נושאים גדולים יותר כמו למשל אהבה, המורכבויות של מלחמה, חרטה ומנגנוני הגנה, על התגלמויותיהם המגוונות. זאת לצד הרעיון של תקווה לזמנים טובים יותר. האמן מציב את הדמות בתוך התרחשויות ומצבים שונים ובכך יוצר הקבלות בין מצבי-חיים אמיתיים לאלו הדמיוניים שמתוארים בעבודותיו. ברב המקרים, הדמות נראית כשהיא "חווה" תהליכים של תובנה, התמודדות והסתגלות לנסיבות. דימוי מרכזי בסצנות האלה הוא הדימוי של הלב.

לב
הלב הוא סמל קרדינלי באמנות של יקותיאלי. מיקומו של הלב על גבי הדמות הוא משמעותי ומסמל את "דרגת נסיון החיים" שלה. הלב מתפקד כמיכל לזמנים שעברו. ככל שהדמות מנוסה יותר, ככל שיש לה יותר נסיון חיים, הלב כבד יותר. מכאן נובע שהלב הוא מעין עול, משקל עודף שאנו נושאים איתנו. הלב מייצג את ההתעקשות האנושית להאחזות ברגע, בעולם משתנה תדיר. בתהליך החיים, הלב "הולך לאיבוד" – הוא ניתן לאחרים, נלקח או נשבר, וחלל ריק נוצר. אותו חלל ריק, מבחינתו של יקותיאלי, מהווה שחרור מהנטל ומאפשר לדמות יותר ממה שהוא שולל ממנה. הוא מאפשר לה "לראות" מקומות שקודם לכן לא יכלה לראות אותם, כשחלל הלב היה מאוכלס. יקותיאלי אומר שזה היתרון של "הסתכלות לאחור" – משהו שנראה דרמטי ברגע נתון הופך לפחות דרמטי ואפילו לחיובי ברטרוספקטיבה. אנחנו לומדים להסתגל לנסיבות ולחיות עם החללים הריקים שלנו. על פי אותו מדרג שיקותיאלי יצר, דמויות עם לב בחזה נמצאות בדרגת נסיון נמוכה. הן מופיעות כשהן שומרות על הלב שלהן ומתעסקות בנושאים של זמניות בצורה אובססיבית. דמויות עם לב חסר מופיעות לרב עם לבבות תפורים על שרווליהן. מקור הדימוי הזה בביטוי 'ללבוש את הלב על השרוול' ('to wear your heart on your sleeve') שמשמעותו היא להיות פגיע, כן או חשוף. מבחינתו של יקותיאלי, אלו הן מיומנויות שאנחנו לומדים ומשכללים תוך כדי נסיון החיים שלנו, תוך כדי התהליך של השלמה עם עצמנו ועם אחרים. דמויות עם זרועות כרותות הן כאלה שכבר נכפה עליהן תהליך ההשתנות שכרוך בזמן שעובר. הנקודות האדומות שמופיעות על גדמי הידיים מתכתבות עם אלו שמופיעות על גבי גדמי העצים, מה שיוצר אנלוגיה מסוימת בינינו לבין הסביבה שלנו. הדימוי של היד הכרותה בסמיכות לדימוי של העץ הכרות, מבטא את הרעיון שאנחנו קשורים קשר בל ינתק לסביבתנו. אנחנו זמניים, נגמרים ומתקלים כמו הסביבה. דמויות עם צלקות על גבי הזרוע - צלקות הן סמל לזכרונות, מפות, צורה נוספת של עדות לנסיבות שכבר התרחשו בעבר. היה איזה שהוא ארוע בעבר, מאבק או תאונה, שהגבול במפה או הצלקת על העור, הם העדות לו.

דגל, גדר, גבול
"חשוב לי להראות את המשותף או הדומה בין הלוקאלי לגלובאלי על ידי דיבור על 'מאבק' במקום על 'המאבק', כל 'גדר' במקום על 'הגדר'."[1]

לאומיות ולאומנות הפכו לנושאים מרכזיים ביצירה של יקותיאלי בשנים האחרונות. "אנחנו נולדים למציאות שהיא כבר טעונה בהיסטוריה, מסורת ופולקלור ואנחנו מאמצים את הרעיון של פטריוטיות באופן אוטומטי", (הוא אומר בסרט בסרט שהופק על-ידי Greatcoat Films בשיתוף עם גלריה Lazarides) "אבל אדם נולד במקום גיאוגרפי מסוים לגמרי במקרה. המקומות בהם אנחנו חיים ואותם אנחנו מאכלסים, נושאים לפעמים, באופן טבעי ולא בהכרח מכוון, את סימני הקיום שלנו בעוד שסימונים כמו דגלים, גבולות וחומות הם מכוונים, קנטרניים ונקמניים." 
דגלים, גבולות, חומות וגדרות, הם דימויים מטונימים לקונפליקט והפרדה. הם חלוקות מלאכותיות שמעצבות את המצב האנושי. יקותיאלי מתעניין בדברים שמפרידים בינינו מבחינה פיסית כמו גבולות ודגלים אבל גם בדברים שמפרידים בינינו מבחינה רעיונית כמו לאומים, תרבויות, פחדים ושאיפות – חלוקות שמונעות מאיתנו דו-קיום שליו. הוא משתמש בדימויים האלה ועושה להם האנשה כדי לחקור חלק מהמנגנונים הרגשיים ששולטים בחיינו, תוך שימת לב להשלכות הפוליטיות ולרגשות הקולקטיבים שהם מעוררים. כוונתו היא ליצור הקבלות בין מצבים רגשיים לבין מצבים פוליטים בתקווה להראות את הסימביוזה והתלות בין השניים. מצב פוליטי מורכב יכול להשפיע על מצבנו הרגשי באופן ישיר מבלי שאנחנו בהכרח שמים לב או מזהים את המקור של הרגשות הללו.

בתערוכה מופיעים דגלים, מפות, גדרות וחלקי גדרות. הגבולות ששירטטנו והגדרות שהקמנו אנו, בני האדם, בין המדינות, הכפרים והערים, והדגלים שהגדרנו להבדיל בין העמים, אינם טבעיים. הם מומצאים. מדומיינים. הציפור במסלול הנדידה שלה, לא מודעת לכך שכרגע היא עברה גבול דמיוני בין מה שבני האדם מכנים "ישראל" לבין מה שהם מכנים "מצרים". המקור של כל הדברים האלה – דגלים, חומות, גדרות וגבולות, הוא מוחו הקודח של האדם. מצד שני, זהו גם מקורה של האמנות.

 

סיור גלריות בדרום תל אביב כולל ביקור מודרך בתערוכה יתקיים ביום שבת ה-23.2.19 בשעות 13:00-11:00.
הרשמה בקישור הזה ופרטים נוספים בארוע בפייסבוק

 

[1] Charlotte Jansen, " Heavy Hearts: An Interview with Know Hope", ArtSlant London, Sep. 2013, http://www.artslant.com/lon/artists/rackroom/6570-know-hope

 

Please reload

חזרה לאתר הסיירת

אל תחמיצו אף פוסט!

פוסטים אחרונים

עקבו אחרינו

  • RSS - Black Circle
  • Facebook - Black Circle
  • Google+ - Black Circle
  • Instagram - Black Circle
Please reload

אמנות רחוב, גרפיטי, אמנות אורבנית, אמנות רחוב בישראל, גרפיטי בתל אביב, גרפיטי בחיפה, הסיירת בלוג, תרבות אורבנית, אורבניזם, אמנות חברה וסביבה.

תגיות

Alternative Tel Aviv alternativetlv@gmail.com
© 2013 Yael Shapira All Rights Reserved

הסיירת סיורי אמנות tours@hasayeret.co.il
© התשע"ג - 2013 יעל שפירא כל הזכויות שמורות